בשבוע לאחר המירוץ, עדיין בתחושת אופוריה, ואחרי אימון טמפו מוצלח באצטדיון, אני שומע שזוהר (לא אני, עוד לא הגעתי לשלב שאני מדבר על עצמי בגוף שלישי. זוהר זימרו - מאמן אנדיור שמוביל את הקבוצה החזקה בקצב מסחרר של 15 קמ"ש) חוזר לאימונים בבן שמן.
בהתקף של שיכרון כוח אני שואל את מני אם יש מצב שאני רץ בקבוצה של זוהר את הריצה הארוכה בבן שמן.
מני עונה "אתה בהחלט מוזמן לנסות".
בריצת ההשלמה שלפני אני מרגיש חולשה קלה ומתחיל לשקול מחדש את הנושא.
כשמתחלקים לקבוצות אני עדיין עומד ומתלבט בין קבוצה 2 ל 3, ובסוף זוהר מסמן לי "בוא" אז אני מצטרף אליו.
למרות שזהו השבוע האחרון בחודש המוגדר כשבוע Recovery, (שזו מילה שזוהר לא מכיר, כמו גם המילים - "לאט" ו "טייפר"), הקצב מסחרר.
מהר מאד אני מוצא את עצמי כ 100 מטר מאחורי הקבוצה, אבל שומר עליהם בטווח ראיה, ועל שטיינברג בטווח נגיעה.
זוהר גם יודע לנהל מצוין רמות שונות ושולח את המהירים לכל מיני שבילים צדדיים בעוד אני משלים את הפערים בדרך הראשית.
בניגוד למאמנים האחרים שאכן רצים בתוך יער בן שמן, ומספקים את היתרון של צל מהעצים, עם זוהר אנחנו רצים בשדות ליד כביש 6, החסרון - חום ושמש יוקדת.
עברה כבר שעה ו 10 דקות ואני רואה שאנחנו לא מתחילים לחזור.
לא נראה לי שנסיים תוך שעה וחצי.
מסתבר שזוהר, כמו שופט כדורגל עוצר את השעון בכל עצירה (יש רק אחת למלא מים), ועוד מוסיף זמן פציעות בסוף.
ב 8:00 אני ושטיינברג מחליטים לחתוך (כבר עשינו מעבר למה שכתוב בתכנית), ועדיין אנחנו מגיעים רק ב 8:20.
חוויה מפוקפקת היתה חווית הריצה הראשונה, ואני לא בטוח לגבי שבוע הבא.
אני כבר שוקל אולי לרוץ שבוע-שבוע, פעם קבוצה 2 ופעם קבוצה 3,
ואז שטיינברג נותן לי את המשפט הלא כל כך פוליטיקלי קורקט אבל כל כך מתאים: "Once you go black you never go back".
ואכן גם בשבוע שאחרי אני רץ עם הקבוצה של זוהר, הפעם גם את שטיינברג אני רואה מרחוק, והפעם אני מתכנן את ההשלמות שלי כך שאם נסיים ב 20 דקות איחור (מה שבאמת קורה) זה לא יצא יותר ממה שאני אמור לרוץ.
זו היתה הפעם השניה והאחרונה שרצתי בקבוצה של זוהר, ועל כך בפוסט הבא.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה