מני-גושיאיישן

בשביל לקום בבוקר ולהתאמן אני צריך מטרה, והיא צריכה להיות מטרה שעוד לא השגתי. במרתון הראשון המטרה היתה לסיים.
למרתון הזה יש 2 מטרות: לא להפצע, ולעמוד בזמן יעד מסוים.
כשישבתי עם עצמי וחשבתי היה ברור לי שאני יכול לרדת מה 4 שעות, אבל אחרי כמה מרוצי 10 מוצלחים ומהירים, התחלתי לחשוב גם על ה 3:45.
מני לא כל כך אוהב לדבר על תוצאות 4 חודשים לפני המרתון. "יש עוד זמן" הוא אומר. אבל אני חייב משהו לפנטז עליו אז אני לוחץ, ופה מתחיל המו"מ. מני אומר שאני בטוח יורד מ 4 שעות, וכנראה אעשה משהו בין 3:45 ל 4.
בינתיים זה מספיק לי ואני רושם לעצמי שעוד צריך להוריד את מני ל 3:45.
לא הרבה זמן אח"כ, בסוף אימון אינטרוולים רן אומר לי שאני צריך לרדת מ 3:30.
בהתחלה אני לא מאמין, אבל אט אט החמדנות מתחילה להזדחל, ואני מיד מרים טלפון לשתף את מני בתובנות של הבוס שלו...
מני לא מתרגש. "אתה יכול להגיע ל 3:30 אבל אני אצטרך להעמיס עליך הרבה, ואתה לא מספיק חזק ואנחנו מסתכנים בפציעה" הוא אומר. "על שטיינברג למשל אני יכול להעמיס ואני מכין אותו לפחות מ 3:30, אבל אתה לא חזק כמוהו", הוא מוסיף. "3:45 זו תוצאה ריאלית בשבילך, כל דבר מתחת לזה מבורך".
אחרי השיחה הזו אני אמור להיות מבסוט, הורדתי את מני ל 3:45, ותכלס הוא צודק, אני הרבה פחות חזק משטיינברג, אבל איך אומרים: עם האוכל, בא התיאבון, וגם יצר התחרותיות שלא ברור לי מאיזו פינה חשוכה בגוף שלי הוא מגיח, מתחיל להרים את ראשו.

מני לא יודע איזו תיבת פנדורה הוא פתח...