ההתרסקות

בתחילת אוגוסט, אחרי 5 חודשי (א)בטלה התחלתי לעבוד.
ההשפעה על תכנית האימונים שלי היתה ניכרת באופן מיידי, והיתה הרת אסון.
קודם כל ויתרתי על אימוני השחיה במיידי, לפחות עד אחרי המרתון,
ואחרי אימון רכיבה שבו טיפסתי את נס הרים לראשונה, גם זנחתי את אימוני הרכיבה הקבוצתיים לטובת אימוני שחרור קצרים אישיים.

בשבוע 2 של אוגוסט, 10 שבועות למרתון, החלטתי לחנוך את נעלי הקסקדיה החדשות שלי ולנסות סוף סוף לרוץ בשביל ישראל מזרחה מהדר יוסף על פי המלצת מני. אחרי 4 דקות בדיוק סובבתי את הקרסול. זה היה מאד מבאס, במיוחד לאור העובדה שהברזתי גם מהאימון ביום לפני.
עשיתי כמה צעדי צליעה שאט אט הפכו לריצה איטית, והחלטתי להמשיך לרוץ את כל השעה ו 45 דקות בקצב איטי וזהיר יותר.
בדיעבד כנראה שזו לא היתה החלטה חכמה ביותר, אבל הנזק כבר נעשה.
על ריצת הערב של אותו יום וריצת הבוקר שאחרי כבר ויתרתי לטובת קומפרסים של קרח. גם גיליתי את פטנט הניילון הנצמד שמשדרג את חווית הקומפרסים באלפי מונים.

בריצות השטוחות בימים שאחרי לא הרגשתי כאבים אבל כשהגעתי לבן שמן, ועם גיבוי של שטיינברג החוזר ממחלה, החלטתי שעדיף לרוץ עם קבוצה 2. למרות הפרצופים שרן עשה לי לא נשברתי וטוב שכך, כי גם הריצה הזו היתה קצת מסוכנת ולכן טוב שהקצב היה איטי.
באימון הזה גם קיבלתי אישור מאריאל לכך שאני צריך לעשות 3:30,
וכמובן ששוב חזרתי לשולחן המני-גושיאיישן, והפעם יצאתי עם בין 3:40 ל 3:30.

שבוע 3 הוא כידוע שבוע העומס, והשבוע הזה כלל את מחנה האימונים האורבני (שבשנה שעברה פספסתי את חלקו בגלל הפציעה מהמרתון שהחלה להרים את ראשה).
כל יום נראה כך: לקום ב 5:15, לצאת לאימון בוקר של שעה ורבע. ללכת לעבוד 11 שעות, ואז אימון ערב.
ביום שלישי הרגשתי טוב באימון האצטדיון למרות שרן קרע אותנו. גם בניווט הלילה הרגשתי מצוין, ודווקא הייתי צריך לסחוב את שטיינברג שכנראה לא לגמרי החלים מהמחלה שלו.
באימון הבוקר של יום רביעי שהיה אימון עליות בגבעת המופעים מני ראה אותי פעם ראשונה אחרי הרבה זמן, ונדהם לגלות איך התחזקתי.
בסוף האימון הוא אמר לי ש 3:30 בהחלט ריאלי - ניצחתי במני-גושיאיישן! הא הא! ועם תחושת הנצחון, אפפה אותי תחושת ריקנות קלה - מה עכשיו?
מני טורח לספר לנו שהשיא שלו הוא 3:24 - מטרה חדשה? בחוצפתי הרבה התחלתי לפנטז על כך.
ואז כמו קארמה מחנכת משמיים הגיע יום חמישי, וריצת הדאווין של אנדיור בפארק הירקון, שהפכה באמצע לריצה עם זוהר שוב בקצב מסחרר.
את היום בעבודה העברתי כמו זומבי, עם 5 כוסות קפה, אחרי 3 ימים עם מעט מאד שעות שינה והרבה מאד אימונים.
עם כל זאת לא רציתי לוותר על היוגילטיס (שהתברר כסתם פילאטיס) באותו הערב.
באמצע היוגילטיס הרגשתי בבת אחת שעולה לי החום.
גררתי את עצמי לאוטו ואיכשהו הצלחתי להגיע הביתה עם כאבים בכל הגוף וצמרמורות.
לראשונה מזה יותר משנתיים אני חולה. החום שלי אמנם לא היה גבוה אבל התקרב ל 38 מעלות.
שוב פספסתי את הריצה האורבנית, ואת כל סוף השבוע ביליתי במיטה.
השבוע שאחרי היה שבוע התאוששות, ואחרי המחלה ובעקבות כמה חתונות, יצא שרצתי ריצה אחת של 1:45 כל השבוע.
יום שישי היה יום הולדתי והגעתי עם צידנית עם עוגות ושתיה, מוכן לפריסה לאחר האימון של זוהר.
אחרי 40 דקות השלמה עם שטיינברג ואייל, התחלתי לרוץ עם זוהר כשמחשבה אחת בראשי - לא להפצע!
אחרי 7 דקות - סיבוב נוסף של הקרסול, שוב ברגל ימין. אני מנסה עוד כמה צעדים, ורואה שהפעם אני לא יכול להמשיך. אני צועק לזוהר (שכבר הספיק להתרחק מאות מטרים) שאני לא יכול להמשיך וחוזר ברגל.
למזלי היה לי קרח בצידנית, ולא יכלתי ללכת הביתה, אחרי שהבטחתי פריסה.
אני שוכב על הספסל עם הרגל למעלה עם קרח, ממתין בסבלנות שהרצים יסיימו את מלאכתם ואז אסעיד אותם, ואז כנראה מישהו החליט שלא מספיק שנקעתי את הקרסול ביום ההולדת שלי, וצרעה (לאחר בירורים והשתלמות זאולוגית מסתבר שזו היתה צרעה ולא דבורה) מחליטה לעקוץ אותי (כמובן שללא שום התגרות מצידי).
מה שכן, משם יום ההולדת רק השתפר!

אחרי הנקע החוזר מני לא מוכן שאני ארוץ עד שאני לא הולך ליובל דוד, ואני קובע עם יובל לשלישי בבוקר.
מני לא מוותר לי ונותן לי אימוני טריינר לשימור הכושר (אחרי שכמעט ולא רצתי בשבועיים האחרונים).
אחרי טייפינג אצל יובל (וכאבי עומס מטורפים בגב אחרי שכמה שבועות כבר לא עשיתי שיאצו), אני חוזר לרוץ, ועכשיו אני צריך להתמודד עם הטייפ שחורך לי את העקב.
אני מתחיל לנהל טקסי פלסטרים ותחבושות לפני ריצות. הבעיה שהרגל לא מקבלת מספיק מנוחה בשביל להתאושש.
בשישי אני חוזר לשיאצו (מעכשיו נקפיד על תדירות של פעם בשבוע) שמאד עוזר לגב.
יום שבת מגיע והפעם ריצה במישור בקצב מרתון (שהפעם מני מסכים שהוא יהיה 5:00 דקות לק"מ).
יש לי 2:45 לרוץ אז אני קם מוקדם ומתחיל לרוץ ב 5:30, שזה יותר מחצי שעה לפני שיש אור.
אני מצליח להחזיק את הקצב במשך 1:45 (21 ק"מ), ואז מתחיל להתפרק בהדרגה לאורך השעה האחרונה, ואת הק"מ האחרונים אני כבר מדדה בקצב 6.
למרות המתיחות השרירים רוויים בחומצת חלב.

בשבוע שאחרי - 6 שבועות למרתון - יש יותר מ 9 שעות ריצה.
חומצת החלב בשרירים לא מספיקה להתפזר, ואני לא מצליח לרוץ בקצב 5 לאורך זמן, הפעם בריצות אמצע השבוע אני אפילו לא מתקרב לשטיינברג, האם נחלשתי שוב?
מני לא מתרגש, ואף מבסוט מההתפרקות שלי בריצה הארוכה.
אני שואל אם להוריד קצב, אך מני משיב בשלילה - לאן הגענו? המשא ומתן התהפך.
אני כבר לא כל כך בטוח ביכולותי לעמוד ב 3:30 אבל אני סומך על המאמני, ובינתיים עושה הכל לפי התכנית.
מחר, אחרי מנוחה של 44 שעות, אצא לריצה הארוכה השניה - 2:50, נראה מה יהיה.