אתה ח-ל-ש!

תכנית האימונים מתחילה, 15 שבועות לאמסטרדם, וכבר בשבוע הראשון יש לי 6.5 שעות ריצה, שזה יותר ממה שרצתי בשבוע הכי עמוס באימונים למרתון הקודם.
אני מתחיל לבקר בבן שמן, שם אני נופל קורבן לתכניתו של רן לסלול שבילים חדשים לקק"ל בעליות דרך שדות קוצים, תחת השם הפיקטיבי "חיזוק".
אני גם מצטרף לאימוני הטמפו של גווין באצטדיון (ומברך על הפרידה מאימוני האינטרוולים של רן), שם אני פוגש את מאיה - המטרונום האנושי. כנראה שהושתל במאיה GPS בילדותה והיא למדה ללא כל שעונים לדעת באיזה קצב היא רצה, וגם לשמור עליו לאורך זמן. אני דואג לרוץ איתה בכל האימונים, ומתבאס לגלות שהיא לא תהיה איתי באמסטרדם בשביל להכתיב לי קצב.

מני דואג לתת בכל שבוע לשטיינברג לפחות חצי שעה יותר ממני, ובכל ריצה ארוכה לפחות 5 דקות יותר.
השיחה שלי עם מני הופכת למטעמים בידי חברי הטריו (מונח שנטבע על ידי איל דרור), והם לא חוסכים בהקנטות.
אני מספר לשטיינברג שיש לי פחות שעות ממנו בתכנית "זה כי אתה ח-ל-ש", אייל שומע שנתפס לי איזה שריר באימון "זה כי אתה ח-ל-ש", אני לא נרשם לאיירון-מן כי "אני ח-ל-ש" וכו'.
כמובן שאני צוחק גם על עצמי, אבל באיזה שהוא מקום בתת מודע אני מתקומם וחש צורך להוכיח למני שאני לא כל כך חלש.
בתור התחלה, אני מקפיד לבצע את כל האימונים בתכנית ללא התבכיינויות, ואפילו מכניס בתכנית הערות כמו "בקטנה, היה לי קל, לא ביג דיל" וכו'

אייל הוא בחור מאד תחרותי, והוא דואג לפתוח חשבונות עם כל אחד.
לא תפסתי מעצמי אדם תחרותי, אבל לאחרונה אני מגלה בעצמי צדדים אפלים.
בכל אופן אחרי שהשפלתי את אייל בטריאתלון ת"א (לא נפרט על מנת לא להשפיל אותו עוד יותר, וגם כדי שלא אצא מניאק) הוא דאג להזכיר לי שבמירוץ ה 10 ק"מ האחרון בת"א הוא הגיע 20 שניות לפני. היצר התחרותי שבי החליט שעלי להוכיח מעל לכל ספק את עליונותי בריצה, וההזדמנות - חצי מרתון המכביה שמתקיים 13 שבועות לפני המרתון.

המירוץ מוגדר תחרות C, יענו לא מירוץ מטרה, ויש לבצע אותו כחלק מתכנית האימונים - על רגליים עייפות.
בשבוע שלפני אני ואייל עוסקים בטראש טוק על המירוץ, ואני מבטיח לאייל שארוץ עם חולצה שעל הגב שלה כתוב "חלש, אבל לפניך!"
יום לפני המירוץ אני עובר עם מני על תכנית הפעולה - 5 ק"מ ראשונים שמרני, ק"מ 5-15 זון 3-4, וק"מ 15-21 לתת את כל מה שנשאר.
את חצי המרתון הקודם היחיד שעשיתי בחיי עשיתי ב 1:56 בעין גדי, ואין לי ספק שעכשיו אני רץ הרבה יותר מהר.
אני בונה על מאיה שתכתיב לי קצב, ומפנטז על 1:40.

חצי המרתון מתקיים בנתניה, שלמרות היותה עיר חוף היא לא שטוחה בעליל, בנוסף המירוץ מתקיים בשעות הערב של סוף יולי, מה שגורר 200% לחות (ב 2 הק"מ האחרונים שחיתי...).
אני עומד יותר משעה בפקקים, חונה 10 דקות לפני הזינוק ומבצע חימום מאולתר של ריצה מהאוטו לקו הזינוק.
אני מוצא את שטיינברג ואייל, מאיה לא נראית באופק.
אנחנו מזנקים, אייל ואני ביחד, ותוך ק"מ אחד שטיינברג כבר 200 מטר לפנינו. המירוץ מתחיל בעליה, וגם ממשיך בעליה.
אחרי 2 ק"מ אני מאתר את מאיה כ 50 מטר לפנינו, ואנחנו נצמדים אליה.
אייל מתקשה להחזיק איתנו ואנו נפרדים ממנו אחרי 4 ק"מ.
אחרי 5 ק"מ מאיה פוגשת חברים וממשיכה איתם, ואני דבק לתכנית שלי ומתחיל להגביר.
אני רץ בקצב קבוע ובכל סיבוב פרסה (ולא היו חסרים כאלה) מודד בשניות את המרחק משטיינברג: דקה, 40 שניות, 30 שניות... אני מתקשה להאמין איך המרחק ביני לבין שטיינברג מצטמצם, וזה רק מדרבן אותי להגביר. בק"מ ה 15 אני תופס אותו והוא אומר לי שהוא גמור. עם כל הסימפטיה אני ממשיך באותו קצב ועובר אותו. אני לא מאמין שעברתי אותו, ומעיף מבט אחורה מדי פעם לראות אם הוא מתאושש ומצטרף אלי. המטרה שלי עכשיו היא לא להתפרק. כבר חושך והנה עוד עליה. 2 ק"מ אחרונים אני מגביר. 50 מטרים לפני קו הסיום עובר אותי איזה מקסיקני אבל לא אכפת לי - 1:46! אמנם לא 1:40 אבל בהתחשב בתנאים תוצאה מעולה.

אחרי המירוץ אני מדבר עם מני, ומה שאף יותר מרשים אותו מהתוצאה היא העובדה שאני מרגיש בסדר גמור, ואילו חברי לטריו גמורים.

המירוץ הזה מסמל נקודת מפנה בתכנית האימונים, אני כבר לא כל כך חלש, וזה גם סותם את הגולל על ההקנטות.
זכיתי לכבוד מחודש מחברי הטריו.

וגם המני-גושיאיישן נמשך,
בעקבות תוצאות המירוץ, ואחרי שמתאמנים רבים אומרים לי שאני צריך לעשות 3:30 בלי בעיה,
אני מציק למני רבות ועכשיו אני מצליח להוריד אותו ל 3:40.