לפסיכומטרי הראשון לא ממש למדתי. גם לא היה ברור לי מה אני צריך ללמוד לפסיכומטרי בחופש שבין י"א לי"ב. אבל עשו קורס מסובסד בבית ספר, וההורים חשבו שכדאי (אולי אני ארצה ללכת לעתודה), אז עשיתי. לא מפתיע שהתוצאה היתה בינונית. 5 שנים מאוחר יותר החלטתי שאני רוצה ללמוד באוניברסיטה. קניתי ספר. למדתי כל יום בבית במשך מספר חודשים. פתרתי במשך שבועיים בין 2 ל 3 בחינות ביום, והתוצאה היתה בהתאם - הצלחה מדהימה.
בטסט הראשון קיבלתי ברקס. לא ראיתי תמרור עצור שהסתתר מאחורי שיח באחד מרחובותיה החד סטריים של הרצליה פיתוח. חודש מאוחר יותר, אחרי עוד שיעור אחד או שניים, גלשתי באיטיות אל אותה הצומת, בעודי מחייך לאותו עצור נבזי, יודע שאני עומד לעבור את הטסט השני.
על המרתון הראשון כבר סיפרתי רבות, והתוצאה שלו (אפילו אם שמים את הפציעה בצד) בלשון המעטה לא ממש נחשבת להצלחה בעיני.
שנה וחצי מאוחר יותר, אחרי 3.5 חודשים של אימונים ממוקדים ויעילים תחת הנחיה ופיקוח של אנשי מקצוע, בהם רגלי גמעו יותר מ 1000 ק"מ, רצתי את המרתון השני שלי. רצתי מרתון מוצלח, מנוהל היטב ושיפרתי את התוצאה ביותר משעה.
כנראה שאני עושה דברים יותר טוב בפעם השניה. אולי זו הבגרות, אולי זה הנסיון והלמידה מטעויות העבר.
אחרי הרגיעה מהמרתון, אתחיל בשבוע הבא לחזור בהדרגה לעולם הטריאתלונים.
עם זאת, למרות שהטסט השני היה האחרון, וכך גם הפסיכומטרי השני, סביר להניח שזה לא יהיה המרתון האחרון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה