כאבים טובים

יום חמישי, 17:00

אחרי לילה לבן, והשלמה של 2 שעות שינה, עם לזניה בקיבה, חמוש בכפפות ובביגוד חמים, אני יוצא בליווי שטיינברג לריצה בין תעלות העיר. את הדקות הראשונות של החימום אנחנו רצים ביחד, אבל ברגע שעוברים לקצב תחרות שטיינברג מתחיל להתרחק. אני מצליח לראות אותו רק לפני פניות, כאשר הוא מנווט בהצלחה את דרכנו חזרה למלון.

הקור שורף לי את הריאות ולראשונה אחרי הריצה אני נזקק למשאף. אני מתחיל לדאוג שמה תקוותי לקור יהיו בעוכרי?

שבת, 8:30 - 26 שעות לזינוק, ריצת הכנה של אנדיור בוונדל-פארק.

הריצה עוברת טוב, ואני מרגיש הרבה יותר חופשי ומשוחרר. אולי התאקלמתי לקור? אולי פחות קר? הרוחות הן כנראה מה שעושה את ההבדל בעיר הזו.

אני פוגש את דידי שגם היא מכוונת ל 3:30, והיא שואלת מה תכנית הריצה שלי. אני מספר לה והיא מפנה את תשומת ליבי שהקצבים לא מתכנסים ל 3:30...

אני מבצע חישוב מהיר ורואה שהזמנים שמני הגדיר התכנית נעים בין 3:30:50 ל 3:32:40, והוא עוד אמר לי שאני יכול אפילו לרדת מ 3:30.

מה קרה פה? האם נרדמתי בשמירה? אני כועס על עצמי איך לא בדקתי את זה בארץ, איך לא ניהלתי את המו"מ עם מני פנים אל מול פנים. עכשיו אני לא יודע - אולי הוא התבלבל בחישוב? אולי הוא ניסה להגניב לי עוד כמה דקות בלי שארגיש? אני נכנס לסרטים. מצד אחד אסור לפתוח מהר מדי, אבל מצד שני ברור לי שאני לא אוכל לרוץ את 10 הק"מ האחרונים בקצב מטורף בשביל לפצות על הקצב האיטי בראשונים.

בהתקף פאניקה אני שולח SMS למני שמיד מתקשר ומרגיע. "תלך לפי התכנית. 3:30 ו 3:32 זה אותו דבר. בכל מקרה אל תפתח מהר מדי. אם יהיה לך כוח בסוף תן את מה שיש. אני רוצה שתסיים בהרגשה שרצת את המרתון הכי טוב שיכולת ביום הנתון הזה". והוא שוב מציין שהוא חושב שארד מ 3:30.

אני שוב כועס על עצמי שלא ניהלנו את השיחה הזו בארץ, אבל עכשיו כבר אין מה לעשות. זו התכנית, אני צריך להצמד אליה ואל התחושות שלי במהלך המירוץ ולעשות הכי טוב שאני יכול.

יום ראשון, 10:25.

אני פושט את העליונית ומשליך אותה הצידה. כמה חבל לפולני שבי לוותר עליה, למרות שכנראה לא הייתי הולך איתה יותר אף פעם ממילא. אני מתמקם מאחורי 2 הולנדים גבוהים בחזית קבוצה D שמתוכננת לרוץ בין 3:30 ל 4:00. מני אמר לנסות לעשות דרפטינג על הנהר, ואין כמו הולנדים ענקיים בשביל לחסום את הרוח. למרות שרוקנתי את השלפוחית כבר 5 פעמים, היא מסמנת לי שאני עוד אשמע ממנה במהלך המירוץ. בסדר, אני אומר לה - אם ממש נהיה חייבים נעצור, אחרת נמשיך - אין לנו שניות מיותרות לבזבז.

זינוק -

אנחנו מתקדמים בצעדים איטיים לכיוון קו הזינוק, על המסך כבר רואים את תמונות הרצים הראשונים מחוץ לאצטדיון.

100 מטר לפני קו הזינוק העומס משתחרר ואפשר להתחיל לרוץ חופשי.
אני יודע שהשעון שלי לא מדויק, ואני מניח שהסטיה שלו היא כ 10 שניות לק"מ, לכן אני מחליט לפתוח בקצב 5:00 לפי השעון, ולהתאים את הקצב בהתאם למה שהק"מ על המסלול יגידו.

פספסתי את הסימן של הק"מ הראשון ובק"מ השני אני מודד זמן 10:39 - 5:20 לק"מ - סטייה לא הגיונית בעליל, מה קורה פה? לא רק השעון מזייף, גם התחושה שלי לא תואמת את הציפיות. אומרים שאחרי הטייפר, צריך להרגיש כאילו עפים, הק"מ הראשונים אמורים לעבור בקלי קלות. זו בכלל לא התחושה שלי. אני רץ 20 שניות איטי יותר מקצב המרתון שלי, ובכלל לא מרגיש קליל וחופשי. המחשבות האלה לא יקדמו אותי לשום מקום, אני אומר לעצמי. אני לא אלך עכשיו למדוד את המסלול מחדש. אם הפער הוא 20 שניות זה הפער שנתיישר לפיו. אחרי המרתון נדון בדיוק המדידה.

אני מנצל את הק"מ הבאים למזער נזקים, בעודי דואג לא לעבור את תחושת המאמץ שמני הגדיר בשלב הזה. הקרסול מנצל את הקילומטרים האלה להזכיר לי שהוא קיים, אבל אני מתעלם ממנו, וכנראה שבהצלחה כי לא שמעתי ממנו אח"כ יותר.

בק"מ ה 8 אני רואה את השלט "יותר מהר" של סיגל ונעמה (בדיחה פרטית שמשעשעת אותי ונותנת לי אנרגיות טובות). סוף סוף אני יכול להפסיק לחפש אותן בקהל ולהתרכז בריצה עצמה. אני יודע שלא אראה אותן עד שהצפיפות תתפזר קצת.

אני מסיים את ה 10 הראשונים לפי התכנית, ומתעודד לקראת החלק השני בתכנית - ק"מ 11 עד 20.

אחרי הק"מ ה 12 אנחנו מגיעים לנהר ואנשים עוצרים כל 2 מטר להשתין, מה שמזכיר לי שאני גם צריך. אבל זה לא הכרחי ולכן אני דוחה את הצורך עד שיהפוך לבלתי נשלט.

אחרי הק"מ 14 אנחנו מגיעים ללשונית שמתרחקת מהנהר ופוגשים הרבה רצים שחוזרים מהלשונית. אני רואה את שטיינברג, ומתזמן 8 דקות ביננו.

בק"מ ה 16 אני רואה את טלי. היא אומרת שיש לה התכווצויות. אין לי יותר מדי מה לתרום אבל אני מרגיש שאני צריך להגיד משהו אז אני אומר "לאט לאט זה יעבור". ממש דברי חוכמה... אנחנו נפרדים בברכת בהצלחה, לא לפני שטלי אומרת לי שאני נראה נהדר.

דברים קטנים כל כך יכולים להשפיע על התחושה במרתון, שאצלי לפחות, מאופיין כסערת רגשות אחת גדולה. הרבה מאד שיחות עוברות לי בראש בכל קילומטר: אני יכול? לא יכול? מה לעשות בק"מ הזה? מה בק"מ הבא? וכמובן כל הזמן תחשיבי רווח והפסד של שניות על כל קילומטר.

3 המילים האלה של טלי גורמות לי להרגיש שאני יכול לעשות את זה, אני ממשיך בתחושה מחוזקת לקראת סוף הקטע השני. אני מסיים את ה 20 עדיין בהתאם לתכנית גם מבחינת הזמנים וגם מבחינת תחושת המאמץ.

מני רשם בתכנית שבק"מ ה 26 העבודה מתחילה וצריך לאגור כוחות נפשיים לחרא שיבוא אח"כ.

אני מתחיל להגביר טיפה אבל לא מצליח להגביר יותר מדי, שוב הק"מ נראים לי ארוכים יותר מדי. אולי זו הרוח של הנהר (הדרפטינג לא ממש עובד לי).

המזג אוויר עד עכשיו פנטסטי - קריר ונעים, עם קטעים של שמש חמימה מלטפת.

אני זוכר את הפציעה מהמרתון הקודם בק"מ ה 26, ודואג לנהוג בשמרנות לפחות עד לשם.

בק"מ ה 26 אני רואה את נעמה וסיגל עם שלטים חדשים. מרוב התלהבות אני מגלה שרצתי ממש מהר ליידן ושוב מרסן את עצמי.

הק"מ ה 28 מסתיים, ואני מחליט שנתתי למרתון מספיק כבוד, וזה הזמן להתחיל לתקוף ולצמצם את הפערים שנצברו בחצי הראשון של הריצה. אם לא עכשיו, אני חושב לעצמי, אח"כ יהיה מאוחר מדי. אני יודע שהמרתון לא פראייר ועוד כמה קילומטרים הוא ינקום בי על התקיפה הזו, אבל אני מוכן לזה, וחוץ מזה עדיף שאני אתקוף אותו לפני שהוא יתקוף אותי.

לאורך ה 29 המרתון מנסה לתת לי קטנות בהמסטרינג של רגל ימין אבל אני מתעלם מהתחושות בנחישות וממשיך בקצב שקבעתי. בק"מ הזה אני פוגש את דידי שאומרת שהיא נלחמת בעצמה בשביל להמשיך לרוץ. אני מרגיש ששוב אין לי מה לתרום אז אני שותק וממשיך הלאה.

בכל קילומטר שבא אח"כ שרירי הארבע ראשי בשתי הרגליים מוצפים ביותר ויותר חומצת חלב, מה שגורם להם להתקשות. והקצב בהדרגה מתחיל לרדת, כאשר בק"מ ה 34 אני ממש נמצא במאבק. אני אומר לעצמי שיש רק עוד 8 ק"מ, אבל משום זה זה נשמע לי ממש הרבה.

אני אומר לעצמי - זה רק משבר, תמשיך לרוץ והוא יעבור. אני מזמזמם לעצמי בראש את שלמה ארצי, שהפך שלא בידיעתו לזמר הבית של ספורט הסיבולת בישראל: "תבכי לי עכשיו - זה כואב! תבכי אני אומר... זה כואב, זה יכאב, אבל בסוף זה ישתחרר!"

אני דוחף בכוח לתוך הכאב אבל המהירות לא עולה. בכל קילומטר אני מאט בעוד כמה שניות.

אני כבר יודע שהיום לא ארד מ 3:30, אבל המטרה עכשיו היא למזער נזקים, למשוך עכשיו את הג'יפה כמה שאפשר בשביל שאח"כ אני אדע שנתתי את כל מה שיש.

ריבוי האופניים בעיר גורם לאשליה שאמסטרדם שטוחה. בק"מ ה 37 גיליתי שגם בעיר שטוחה אפשר לחפור מנהרות שיורדות מתחת לכביש ואז עולות בשיפוע חד חזרה. דווקא פה החלטתם לדחוף את העליה הזאת? לא יכלתם לשים אותה איזה 10 ק"מ קודם?!? אנשים עוברים להליכה אבל אני ממשיך לרוץ - העליה הזאת לא תשבור אותי! "זה הכי טוב שיש לך?!?" אני מתריס במסלול.

בסוף העליה נעמה מחכה בלי סיגל. אני אומר לעצמי ששטיינברג בטח עבר פה כבר מזמן והוא משייט לו עכשיו בוונדל פארק בדרך לאצטדיון. סיגל בטח הלכה כבר לראות אותו מסיים.

אחרי פחות מק"מ אני מזהה את שטיינברג צולע לפני. הוא אומר שהוא מכווץ כולו. אני פוקד עליו: "רוץ! זה יעבור - יאללה רק עוד 4 ק"מ". הוא מתחיל לרוץ (יותר מהר ממני), אבל אחרי כמה דקות חוזר שוב להליכה.

עם כל הסימפטיה, גם לי יש מרתון לסיים. אני ממשיך לרוץ לבד וממשיך עם המאבק שלי. אני נאבק על כל שניה שאני מאבד, נאבק לא לעבור להליכה. אני יודע שאם אני עובר להליכה יכאב לי יותר, וזה ימשך יותר זמן.

מהג'ל האחרון עברו 20 דקות עד שהגעתי למים, הייתי צמא הרבה מאד זמן, והקילומטרים האחרונים היו ארוכים-ארוכים. בסוף הק"מ ה 40 אני מחשב שאם לא ארד מקצב 6:00 אני מסיים ב 3:37. תוצאה שמספר אנשים מכובדים ביותר שאני מכיר מחזיקים בה כשיא אישי. אני נותן את כל מה שיש וחוצה את הקו ב 3:37:25.

אני מדדה לכיוון חלוקת המדליות, ואח"כ עוטפים אותי במעיל גשם מניילון. ממשיך לדדות אחרי כולם החוצה מהאצטדיון ולפי ההוראות של מני פשוט מתחיל לדחוף אוכל ושתיה בכוח.

הקרסול שהיה ילד טוב ושתק כל הריצה כמעט, מרשה לעצמו להתחיל להתבכיין אחרי הריצה. עכשיו כבר לא אכפת לי. שיבכה כמה שהוא רוצה. אבל בשביל בכל זאת לתת לו ולשאר המפרקים טיפול אני טובל באמבט מים קרים ל 10 דקות מיד עם הגיענו למלון.

הקרסול ממשיך להציק קצת בימים שאחרי, וגם ירידה במדרגות היא אתגר בכלל לא פשוט.

אבל הכאבים האלה, שבוודאי יעברו בימים הקרובים הם כאבים טובים.

אני צולע ברחוב ומחייך.

אני מתענג על הכאבים האלה לפני שהם יעברו, ולא נשאר לי עוד הרבה זמן. הקרסול השתתק לגמרי, והיום כבר לא היה כל כך קשה במדרגות.

עוד מעט הכאבים האלה יעברו ואז אני אשכח.

אני אשכח שרצתי מרתון עם נקע שלא החלים באופן מלא.

אני אשכח שלא הפסקתי לרוץ בקילומטרים האחרונים למרות ששרירי הרגליים שלי היו תפוסים לגמרי.

סיימתי מרתון שני ב 3:37.

תכננתי לסיים אותו ב 3:30.

ועכשיו יש לי בחירה. אני יכול להיות מאוכזב מכך שלא עשיתי 3:30, ואני יכול להיות מרוצה.

אני בוחר להיות מרוצה. מרוצה מכך שניהלתי את כל המשברים שעלו במהלך המרתון ובאימונים אליו בהצלחה. מרוצה מכך ששיפרתי את התוצאה הקודמת ביותר משעה, וסיימתי בתחושה שרצתי את המרתון הכי טוב שיכולתי לרוץ.

ובנוסף להכל, יש לי סיבה לעשות עוד מרתון (כאילו שחסרות סיבות).